הבלדה לרוז 

בס"ד

רוז

5 חודשים חלפו מאז נעלמה רוז - הילדה הקטנה בת ה-4. חודש עבר מאז נמצאה גופתה במימי הירקון העכורים, ונדמה כי עוד סיפור מזעזע חלף, וכבר ישכח.
התחושות הקשות שליוו אותי כאמא וקודם כל כאדם, מרגע הפרסום הראשון טרם שכחו. ולא הצלחתי לעכל עדיין, ספק אם אצליח פעם. דמותה הבלתי נשכחת נחרטה בזכרוני ובלבי. בלילות הארוכים חסרי השינה ורצופי המחשבות קיוויתי, פיללתי בסתרי לבבי שרוז הקטנה עודה בחיים. שיש מידע שנסתר מאיתנו במכוון.
שום מילה שתיאמר לא תצליח להסביר את גודל הכאב והכעס, את התחושות הקשות .
אני מצטרפת לכל אותם אנשים שכתבו לרוז שירים ובלדות. לקח לי זמן עד שהצלחתי להעלות על הנייר את תחושותיי. ורק היום פרצו המילים החוצה. כואבות. מנסות לקבל אך לא להבין את מה שקרה שם.

"אלהים, אלהים... לו אך ברכת לה חיים..." (מתוך השיר "מה אברך לו")

רוז

"מאסתי בורד" - אמרה האישה
"קחנו ממני לנצח.
אין לי עוד צורך, גם לא אהבה,
השלך לנהר את הפרח"

הגבר מיהר למלא רצונה,
ולקח את הורד הקט.
לא הביט , לא ראה
את יופיו התמים,
והיה כעשוי ללא חת.

זעקו אז המים בנהר העכור
ושלחו ידיהם אל הרוז.
לעטוף ,לחבק את הפרח הרך,
ש"איש לא רצה לאחוז".

הורד הקט נכנע לליטוף
וצלל לנהר בדממה
'כך איש לא יפגע בו '
חשב בתמימות
כאן ירחק מאותה האימה.

חלפו הימים בנהר העכור
שלא יכל עוד לשמור את הסוד
כי ישן בין ידיו,
ללא רוח חיים
ורד קטן וענוג.

לו רק היה אחרת.

- קלריס -